קבלה ושינוי

"אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם."
— התפילה לשלווה, ריינהולד ניבור

את השיעור הקודם הקדשנו לבחינה של מה שמזין וממלא ומה שמחליש ומרוקן אותנו. ניסינו גם למצוא על מה מהדברים המחלישים, ששואבים מאיתנו "אנרגיה" רגשית אנו יכולים לוותר ומה איננו בר שינוי. לאורך הקורס כולנו פיתחנו את היכולת הטבעית שלנו לשהות עם כל מה שעולה – הנעים ושאינו נעים, וזה כולל כמובן גם את אותם דברים בחיינו שהינם פחות נעימים ואינם ניתנים לשינוי כרגע.

החשיבות של פיתוח היכולת לשהות עם כל מה שנוכח כרגע בחיינו, הנעים והלא-נעים כאחד, נעשית ברורה מאליה כאשר אנו מתמודדים עם הדברים בחיינו שאין לנו שליטה עליהם – וכאלה יש די והותר! למדנו להרחיב את היכולת שלנו לשהות עם אי נוחות גופנית, קונפליקטים בין אישיים ואפילו עם המחשבות המטרידות והרגשות המטרידים שלנו עצמנו. כמו כן למדנו שלעיתים קרובות הנטיה הטבעית לתקן, לפתור, לשפר ולהתקדם לא משרתת אותנו אל מול רגשות, מחשבות ותחושות מסויימים או אל מול דברים שאין ביכולתנו לשנות כרגע ודווקא ההסכמה לשהות עם המצב כפי שהוא מסייעת במצבים אלו יותר.

בעצם, אפשר לראות את שתי היכולות, או גישות, הללו כשני אפשרויות בחירה: לעשות אל מול להיות.

לעשות – doing

בבסיס גישת "הלעשות" עומד הנסיון לתקן את המצב הקיים, לפתור את הבעיה, לנצח במאבק או לברוח מהסכנה. זו גישה שמעורב בה תמיד סוג של מאמץ, חשיבה והתעסקות בעתיד או בעבר. במקרים רבים הגישה הזאת היא תגובה אוטומטית שסיגלנו לעצמנו ואנו תוקטים בה מבלי לחשוב על כך כלל, ללא בחירה מודעת וגם במקרים שבה זוהי איננה תגובה מועילה. למעשה, במקרים רבים, היא אפילו תסבך את המצב! זו גישה נפלאה לפתרון של בעיה מעשית (" איך מגיעים מהבית שלי לכתובת לא מוכרת באילת?") אבל עובדת הרבה פחות טוב אל מול רגשות שליליים שאנו מנסים להימנע מלהרגיש או מצבים חברתיים שאינם בשליטתנו.

אחת מהדרכים המבלבלות שגישת "הלעשות" יכולה להתבטא בהם היא הימנעות. הימנעות איננה "פשוט להיות", להיפך! זוהי גישה אקטיבית שמנסה לברוח מהסיטואציה במקום להתמודד איתה ישירות. לפעמים המאמץ שנשקיע בהימנעות יהיה גדול יותר מזה הנדרש מהתמודדות ישירה עם המצב המאיים, אמיתי או לא. הימנעות יכולה להביע את עצמה בהרבה מאוד דרכים – מבולמוס אכילה, דרך שיטוט אינסופי ברשתות החברתיות ועד שימוש בחומרים משני תודעה. בכל מקרה, להסחות הדעת האינסופיות שאנו מייצרים כדי להימנע מלהתמודד עם היטואציה הלא נעימה תמיד יש מחיר ולעיתים הוא גבוה מאוד.

להיות – being

פשוט "להיות" היא היכולת להיות ברגע הנוכחי, על כל מה שהוא מביא איתו, ללא העדפה או שיפוט. להסכים להרגיש כל מה שעולה – מפחד ועד מבוכה, בלי נסיון להדחיק או לפתור את הבעיה, אבל עם הידיעה שמדובר בסך הכל בתחושה, רגש ומחשבה ושאנו מסוגלים לשהות איתם. תרגלנו זאת רבות במדיטציה אבל המיומנות הזאת, של היכולת להיות עם כל מה שעולה שימושית ומועילה ברגעים רבים אחרים מעבר לכרית המדיטציה. כשאנו במודעות קשובה וידידותית לרגע הנוכחי אנחנו לא חושבים על העתיד או העבר, אלא מודעים למה שנוכי כאן ועכשיו. ניתוחים רציונליים יקבלו קדימות פחותה לעומת התעניינות בתחושות וברגשות. במקום מאבק או בריחה, אנחנו מקבלים את מה שיש, בדקרנות, בידידות, באופן לא אוטומטי

מה עדיף?

גישות ה"להיות" אל מול "לעשות" אינן יריבות. אין שום כוונה לטעון שאחת נכונה והשניה שגויה. במקום זאת אנו פשוט מצביעים שהנטיה הטבעית שלנו היא תמיד לגישת העשייה, גם במקרים שזו איננה מועילה כלל ומה שאנו מטפחים בעצם היא היכולת לעבור בגמישות בין הגישה בהתאם למה שמתאים – והכי חשוב, בכפוף לבחירה שלנו.

הנטיה הטבעית שלנו לגישת העשייה עשוייה לסכן אותנו, משום שכאשר מדובר במצב שבו חשיבה וניתוח אינם יעילים, התגובה שלנו עשויים מאוד להחמיר את הבעיה. זה כמו לנסות לפתור עייפות על ידי ניתוח לוגי של הבעיה וחשיבה מאומצת אודות מהות העייפות ככל שנחשוב יותר, אנחנו רק מחמירים את הבעיה, כשעייפים, צריך פשוט ללכת לישון. אם ננסה לחשוב על כך, אנו עשויים רק לפגוע ביכולת שלנו להרדם בגלל עוררות כתוצאה מחשיבת יתר!

כשאנו מזהים שאנו נוטים לגישה של הימנעות, או בריחה, אפשר וכדאי לאמץ בכוונה תחילה כוונה של התקרבות. לעיתים קרובות אנו שמים לב לנסיונות הבריחה שלנו מן הרגע, אבל אפילו לא ברור לנו מפני מה אנו בורחים או בורחות! ברגעים כאלה, מודעות קשובה תוך העלאה של שאלה פנימית בנוסח: "מה אני מסרב/ת לפגוש כרגע?" עשויה להאיר מהו הדבר שמציק לנו באמת. לפעמים עצם ההבנה של מהו הדבר שאנו נמלטים מפניו, הופך את הרגע, רגש או תחושה להרסה פחות מאיימים. לפעמים, הם אפילו נעלמים לגמרי.

לסיכום, אין הדבר "שלהיות" אל מול "לעשות" הם טוב מול רע. במקום, עלינו להכיר בכך שיש מקום לשני הגישות האלו בחיינו ושאנו רוצים להיות מסוגלים להפעיל כל אחת מהן מתוך בחירה מודעות, בהתאם למצב וללא כפייה.

היכולת להבדיל בין מה שנדרש על ידי הסיטואציה הנוכחית בכל רגע, היא תולדה של נסיון והתבוננות. התבוננות קשובה, לא שיפוטית ואוהדת, מגלה לנו מה מפעיל אותנו כרגע ומכאן תשים אותנו במצב הרבה יותר טוב לבחור את הגישה המתאימה לרגע הנוכחי. לפעמים תעלה תובנה שיש לה משמעות מעבר לרגע הנכוחי – משהו שלמדנו ואנו יכולים לקחת איתנו הלאה: אולי הזמנה ליזום שינוי בדרך שאנו מתנהלים בעולם ואולי הזמנה לקבל משהו שאין ביכולתנו לשנות.

מתנות לדרך

"הדרך הלאה היא הולכת
מסף הדלת למורד,
הרחק מכאן היא מתמשכת
ואם אוכל – איתה אצעד.
אפסע בצעד קל וטוב
עד כי אמצא נתיב רחב
בו נפגשים שבילים לרוב
והלאה – לא אדע עכשיו."
— ג'ון רונלד רעואל טולקין, "שר הטבעות"

 

זיכרו שתמיד יש לאן לחזור. לא חשוב אם המדיטציה האחרונה שלכם היתה בבוקר או לפני שלושה חודשים – רק צריך להיזכר ולחזור לרגע הנוכחי ולגוף. מעתה והלאה התרגול הוא חלק מארגז הכלים שלנו, לא חשוב מה יקרה.

כל רגע אפשר להתחיל מחדש. בלי שיפוטיות על מה שהיה ומה עשינו או לא עשינו. פשוט התחילו מחדש. בדיוק כמו לחזור להתמקדות בעוגן אחרי שזיהנו שתשומת הלב שלנו נדדה.

נמשיך להיות בקשר עם הצרכים של עצמנו. כמו אם הדואגת לילדה, כך נדאג לעצמנו, עם חיוך אוהב וחיבוק (פנימי) מרגיע.

זיכרו את המשפט של ג'ון קבט-זין: "לא לתפור את המצנח על המטוס". משום כך חשוב להמשיך לתרגל באופן סדיר כדי שהמתנות יהיו זמינות לנו ברגע האמת.

זיכרו להביא את זה מבפנים החוצה – להתחיל בהתבוננות הפנימית, בתחושות, רגשות וכוונות כדי לדעת איך לפעול נכון בעולם.

לתרגל – לבחור תרגול חביב ולהתמיד בו. לחזור אם הפסקנו. למצוא קבוצה תומכת (סנגהה) ולתרגל איתם/ן.

נזכיר שמשאבים נוספים להעמקה ותרגול זמינים באתר זה ויתעדכנו מדי פעם.

בהצלחה, אהובות ואהובים.