הבוקר היה נעים, קריר ומזמין. לגמתי לאט לאט מהקפה תוך כדי שאני מביט בתמונה הפסטורלית של החצר שלנו (הנה היא כאן בתמונה למטה) ומאזין לציוץ הציפורים. מדי פעם עברה איזו מכונית חולפת ברחוב הסמוך, אבל חוץ מהן דבר לא הפר את השלווה של בוקר יום שישי של החופש הגדול.
בדרך כלל, אני מגיע לשתות את הקפה בחצר אחרי המדיטציה של הבוקר. אבל בבוקר הזה התעוררתי מאוחר והוא התארך לו בעצלנות נעימה שהביאה אותי לרגע הנוכחי, יושב בחצר, שותה את הקפה שלי ולא ממהר לשום מקום, גם לא לכרית המדיטציה שבחדר העבודה שלי.
אז עלה לי רעיון – כל כך נעים פה וציוץ הציפורים באזניים והרוח הקרירה שליטפה לי את הפנים… למה שאני לא אעשה פה את המדיטציה הבוקר. רעיון נהדר! הנה אני מארגן לי כרית ויושב. עצמתי עיניים, הבאתי את תשומת הלב את הנשימה והגוף וציוץ הציפורים והאוויר המלטף.
ואז השכן הפעיל את המשאבה. או אולי זה היה מסור, או מנוע חשמלי. אני לא ממש בטוח מה זה היה, רק שהוא עשה רעש. הרבה רעש. ואני כבר לא שומע את ציוץ הציפורים. חייכתי.
הרבה פעמים כשאנשים באים פעם ראשונה לקורס מיינדפולנס, הם באים עם הרעיון שהם מחפשים דרך "להרגע". זה הגיוני, סך הכל. אדם מרגיש מועקה בחיים, יותר מדי מתח, יותר מדי מחשבות רצות ומחפש דרך החוצה. והנה הוא נופל על קורס שמבטיח: "הפגת לחצים באמצעות מיינדפולנס". ובכן, מה זה הפגת לחצים אם לא להרגע? הגיוני, נכון?
אז בואו נדבר רגע על רגיעה. קודם כל, מעניין לציין, ש"רגיעה" ו"רגע" באים מאותו שורש: ר.ג.ע. זה מעניין, ועוד נחזור לזה עוד מעט. אבל לפני זה – יש לנו נטייה טבעית, כנראה מולדת, אבל בוודאי מטופחת כל ימי חיינו, לחפש את הרגיעה בדברים. כדי להרגע, אני צריך:
- שקט
- ציוץ ציפורים
- לא לדאוג
- בריאות
- לא לחשוב על דברים מטרידים
אולי הרשימה שלכם נראית קצת אחרת. אולי יש בה דברים שאין בשלי ואולי אתם צריכים דברים אחרים לגמרי, זה לא ממש חשוב. הנה מה שבכל מקרה משותף לרשימה שלי ולרשימה שלכם: היא מלאה בדברים. ואולי בעצם צריך להגיד, מלאה בתנאים. רק כך אני יכול להרגע. חלק מהתנאים חיצוניים לכאורה ("שקט") וחלק פנימיים לכאורה ("לא לחשוב על דברים מטרידים"), אבל זה לא הקטע החשוב. הקטע החשוב הוא שיש פה הנחה סמויה – ההנחה שאני צריך משהו כדי להיות רגוע. משהו שאני רוצה שיהיה בדיוק ככה, ולא חשוב כרגע מה זה הככה הזה בדיוק. משהו שאני צריך שישאר בדיוק כמו שהוא עכשיו או שישתנה. משהו שאני משתוקק לו, או משהו שאני משתוקק שלא יהיה – זה בדיוק אותו דבר.
נבל רביקנט, שלמרות שמו איננו נבל כלל וכלל אלא יזם היי-טק ומשקיע הון-סיכון, כתב פעם ש: "השתוקקות היא חוזה ביננו לבין עצמנו שלא נהיה מאושרים עד שנקבל מה שאנחנו רוצים". וואו. איזה משפט גדול ואיזו דרך מעניינת לחשוב על זה. אז איך נראה החוזה שלי עם עצמי ברגע הנוכחי? מה אני שם כתנאי שחייב להיות, או לא להיות, לפני שארשה לעצמי להיות מאושר? האם זה ציוץ הציפורים, או אולי העדרה של הרעש של המשאבה?
מי קבע בכלל ששירת הציפורים עדיפה על רעש המשאבה? שניהם צלילים. מה שהופך אחד לנעים או לא נעים, היא רק התפיסה שלי, וכמו שהכותרת של הפוסט הזה מזכירה, גם קרקור העורב הוא שירת הציפורים. ובכן, קל להגיד וקשה לעשות. ואולי, נכון יותר לומר, קשה להיות. אבל לפעמים, כשאני בתשומת לב, אני מצליח לראות את ההעדפה המזדחלת, שהעולם יהיה כך ולא אחרת ולחייך אליה.
מיינדפולנס, תשומת הלב הלא שיפוטית לרגע הנוכחי (הבטחתי שהרגע יחזור, לא?) היא כמו עורך דין ממולח שסוקר כל רגע את החוזה שאתה עורך עם עצמך להיות לא מאושר עד ש… ומוצא את הפירצה שמאפשרת לך להפר את החוזה ולהיות מאושר בכל זאת, למרות ועם ההעדפות שלך, בלי לשנות שום דבר.
רוצים לדעת איך מפתחים יכולת כזה? מצויין, בדיוק במקרה בקרוב נפתח עוד קורס על הנושא.